תשעה חודשים בפנים – תשעה חודשים בחוץ

תשעה חודשים אחרי, גם סיפור הלידה מגיח לאוויר העולם.

את ההריון האחרון התחלתי זמן קצר אחרי אובדן ההריון השלישי (והמאוד רצוי) שלי. מודה, לא האמנתי שאקלט כל כך מהר אחרי ההריון הקודם ומפלס הסקפטיות שלי היה עצום במיוחד, כמו גם החרדה. לשמחתי (ואולי גם קצת לצערי), להבדיל מההריון שאבד, את ההריון הזה הרגשתי במלוא עוצמתו, כשכבר בשבוע 5 חזרתי לחבק את "חברתי היקרה" – הגברת אסלה – לראשונה.


עם הזמן גיליתי שתופעות ההיפראמזיס גראבידרום (הקאות יתר בהריון) שלי מתגברות מההריון להריון. אם בהריון הראשון התופעות ליוו אותי עד לחודש החמישי, בהריון השני עד החודש השביעי, הרי שהפעם הן הגיעו כדי להשאר – ממש עד הרגע האחרון.


מלבד תופעות ההיפראמזיס, לא פסחה עליי כמעט שום תופעת הריון (גם כאלה שהשתיקה יפה להן), והקושי הפיזי לתפקד במקביל לקיום חיי משפחה יום-יומיים עם שני ילדים, היה לא קטן. כמובן שהתלוו לכך ייסורי מצפון, חרדות וחששות שלא הרפו לאורך כל הדרך, כולל פחדים אמיתיים איך משלבים במשפחה המאוד שלמה שלנו ילד נוסף.


הזמן כהרגלו עבר וחודש תשיעי עמד להסתיים. ולמרות שהרגשתי כמי שעומדת להתפקע בכל רגע, הצלחתי להחזיק חזק-חזק שלא ללדת. מציבה לעצמי יעדים – לא ללדת ב29.2 (איכשהו שוב יצא שאני בסיטואציה הזו), לא ללדת ב7.3 או ביומיים שלפני (כדי לתת לסנדביץ' העתידי את מלוא תשומת הלב ביום הולדתו הרביעי), לא ללדת לפני פורים (כי ברור לי שאין סיכוי שהאיש מצליח לארגן פלוס לאפר פלוס לצלם את הילדים המחופשים) וכן הלאה.


אבל שום דבר לא הכין אותי לטלטלה הנפשית והרגשית שאני עתידה לעבור, אפילו בלי קשר להורמונים הגועים והלחצים הרגילים של לקראת הלידה, כאשר נגיף הקורונה עשה עלייה. זה חג פורים ובארץ כולם בטירוף מהנגיף הלא מוכר. אירועי החג מבוטלים בזה אחר זה. בימים כתיקונם מדובר בחג האהוב עליי, אבל השנה אני דווקא מעדיפה את המנוחה ובעיקר כבר רוצה ללדת (יאללה שיצא כבר, אנחנו מוכנים). 


יום שישי. בממשלה מחליטים על סגירת בתי הספר וחלק מהגננות פתחו בשביתה איטלקית, אז אני מחליטה להשאיר את שני הילדים בבית, גם ככה זה יום קצר. בשבת אנחנו מבלים אצל הוריי (ומי בכלל ידע שזו תהיה הפעם האחרונה לתקופה הקרובה), בסיום הארוחה האיש מתפנה לענייני עבודה דחופים ואני עוברת למוד מנוחה על הספה (כזכור סוף חודש תשיעי בואך עשירי). אני עוד מעכלת את הארוחה, כשלפתע האחרון מסמס לי: "כנראה שאני צריך בידוד, זה בבירור".


רגע, מה קרה פה עכשיו? אין מצב שאני הולכת ללדת לבד! כל תסריטי האימה רצים לי בראש ולצידם בערך מיליון שאלות – איך? מה? כמה? למה? מתי? ולחץ, מלא לחץ.


העובר כנראה מרגיש שהבלגן בחוץ גובר ולעת ערב מחליט לתת בי אותות ומופתים. מודיעה לאיש שיתכונן נפשית, הלידה מתקרבת. בשעה 3 לפנות בוקר, לערך, מתחילים צירים חזקים וצפופים שמבהירים לי – הקטנצ'יק רוצה לצאת. הולכת להעיר את האיש שבנתיים נרדם עם הילדים, הוא קופץ כמו פנתר ורץ להתארגן. קוראים לסבא שיבוא לשמור על הגדולים בזמן שאמא הולכת להביא להם אח קטן.


כעבור שעתיים, אנחנו כבר במיון יולדות. המדדים שלי נראים תקינים, צירים צפופים וכואבים, אבל הפתיחה לא מספקת. הרופא האחראי שולח את האיש ואותי לסיבוב בחוץ. אני עייפה וכאובה אחרי לילה חצי לבן, מדדה במדרגות, מטיילת בחצר בית החולים, מנצלת את הזמן להודיע למי שצריך.


בחוץ העולם מתחיל להתעורר ליום חדש, אבל אצלי הצירים מתרחקים… מרגישה קצת מגוחך שבאתי, תוהה אם לא היה עדיף להעביר עוד זמן בבית. ממתינה להתקדמות כלשהי ומתלבטת אם לא כדאי לחזור הביתה. מחליטה להשאר, אולי משהו יתפתח בקרוב.


לקראת השעה 9 אני נכנסת לבדיקה. מסתבר שהזמן עשה את שלו והתקדמנו, פתיחה 5, אני מאושרת ומבקשת את חדר הלידה הטבעית. בפעם הקודמת החדר לא היה נקי ונאלצתי לוותר עליו, הפעם החדר מוכן לקראתי ואני מתמקמת בנוחות. ענת, המיילדת מציעה לי להכנס לג'קוזי והרעיון קוסם לי. מעבירה את הצירים במים החמים, המוזיקה שלי מתנגנת בטלפון וענת דואגת לי לאספקת ארטיקים מתוקים וקרירים. חלום.


מעבירה את הזמן כשאחת לכמה זמן ענת חוזרת לבדוק לשלומי ולהקשיב למוניטור. בשלב מסויים אני נראית לה נינוחה מדי והיא מציעה לפקוע קרומים ולקדם את הלידה. אני מבקשת להמתין עוד קצת, לתת לגוף לעשות את שלו. מגדירה לעצמי בראש דד ליין.


הזמן חולף ועם כמה שנעים לי במים, הקטנצ'יק לא בעניין לצאת. לקראת השעה 12 אנחנו מחליטים לעשות בדיקה – הפתיחה לא השתנתה. שוק. מחליטה להסכים לפקיעת קרומים, בתקווה שמכאן דברים יתחילו לזוז. ענת מסבירה לי שלפנינו 2 סיטואציות אפשריות: האחת – פוקעים, הכל תקין ואני ממשיכה בענייני, השנייה – מים מקוניאליים ואז המעקב הופך קבוע כדי לוודא שאדון עוברון לא נכנס למצוקה.


פקיעה. מים מקוניאליים. מתבאסת, אבל לא לאורך זמן כי מיד מגיע ציר, שגורם לי לשכוח איך קוראים לי. אני מנסה לחזור לג'קוזי, אבל כואב לי לשבת. מנסה לנוע בעמידה, אבל כואב לי לעמוד. מחליטה לעלות למיטה ולהעביר בה את המשך הלידה. 


הזמן עובר. צירי לחץ. אני מעולפת מכאבים, אבל אדון עוברון מסרב לצאת. אני מבקשת מענת להתערב. אחרי שתי לידות אני כבר יודעת למה הגוף שלי מסוגל, ובעיקר למה לא. ענת מתעקשת שאתן לזה עוד קצת זמן. אני מנסה, אבל כלום לא מתקדם. רופאה נכנסת, מנסה ללחוץ לי על הבטן תוך כדי לחיצות שלי, אבל העוברון עקשן משתינו גם יחד.


"בבקשה", אני מתחננת בעיניים דומעות "אני צריכה עזרה". ענת והרופאה מתעקשות שזה עוד לא הזמן, אבל אני בשלי "וואקום. בבקשה". השתיים מתרצות ונחיל של צוות רפואי נכנס לחדר. הרופאה מחברת את המכשיר לראשו של העוברון ואני רואה כוכבים. "בציר הבא אל תלחצי" היא מזהירה "שלא תקרעי". אני נושמת עמוק, מתאפקת שלא ללחוץ. 


בשעה 14:25 העוברון פורץ את דרכו החוצה, בפוזה שלא תבייש גיבור על, כשידו האחת צמודה לראשו (פלא שהיה לו קשה לצאת). הרופאה מניחה עליי תינוק שמנמן (3.910 קילו), אבל משהו לא תקין. הפנים של ענת והרופאה מרצינים. האיש חותך את חבל הטבור, אך הקטנצ'יק לא בוכה ונלקח מעליי באחת.


"לך איתו" אני מורה לאישי ונשארת שרועה ומדממת, בעוד ההמולה עוברת לחדר הסמוך. בדיעבד האיש יספר לי על הדרמה שהתרחשה בו כשהצוות הרפואי ניסה לאושש את הקטן.


לאחר שמוודאים שהוא נושם ומתאושש, מחזירים אותו אליי לזמן בונדינג (קצר ולא מספק), לפני שהוא ממשיך למעקב סטורציה בתינוקיה עם אבא, ואני נשארת להתאוששות בעצמי. רק כעבור שעתיים של מתח וחרדה, גיבור העל האיתן והמאושש שלי חוזר אל חייקי.


המשך השהות עוברת באפס הפרדה, בלי מבקרים. הדרמה העולמית שמתחוללת מורגשת היטב גם במחלקת היולדות, אבל נשארת כרגע מחוץ לכותלי החדר. עכשיו זה רק תינוק ואמא.


אמא בפעם השלישית.

Follow

Follow this blog

Get a weekly email of all new posts.

Email address