אמאל'ה, אני אמא!

ככה זה התחיל ככה זה התחיל

מדהים כמה רק עכשיו, כשאני אחרי, אני מבינה שלא משנה כמה נתכנן, כמה נתכונן, בסופו של דבר הדברים יקרו בדרכם. לא משנה כמה אמרתי מראש ש"נזרום" ו"מה שיהיה יהיה" – רק עכשיו אני מבינה עד כמה לא הבנתי את המשמעות לעומקה.

שבוע 38. הכל מתחיל בלילה שבין רביעי לחמישי (27.12), במהלכו אני מתעוררת מספר פעמים מכאבי בטן וגב תחתון. בבוקר הכאבים מתחזקים מעט ומתקרבים זה לזה, מרחק של 30-40 דקות ביניהם. ביקורת שגרתית בקופת החולים מראה במוניטור צירים לא סדירים, מסקנה "מפתיעה": הלידה צפויה למהלך השבועות הקרובים.

במהלך היום הצירים הולכים ומתקרבים, הולכים ומתחזקים. עד הצהריים בין ציר לציר עוברות "רק" 20 דקות, לקראת ערב 15 דקות ובלילה מתזמנת 10 דקות בלבד בין ציר לציר. כיוון שלימדו אותי שסמיכות כזו בין צירים לא אומרת כלום, נשארת סקפטית, יודעת שהמצב עשוי להמשך גם שבועות. את הלילה (הלבן) שבין חמישי לשישי (28.12) אני מעבירה בתזמון של צירים לא סדירים, כאשר בין ציר לציר עוברות בין 5 ל-8 דקות. עד תשע בבוקר כבר מתזמנת 5 דקות סדירות ומעירה את הבעל למיון. פריטים אחרונים נכנסים לתיק ויוצאים לדרך.

במיון נמדד לחץ דם גבוה יחסית, אבל רגיל למצבי בשבועות האחרונים, החום תקין, המוניטור מראה צירים כל 5-8 דקות (מתרחקים), בבדיקה הרופא מוצא כי הצוואר מחוק 80-90 אחוז ופתיחה של 2.5 ס"מ, לא מספיק לחדר לידה. הוא משחרר אותנו לנוח ולהתקלח בבית ומאחל לנו מפגש חוזר בעוד כמה שעות, תוך הנחייה לחזור "רק לאחר שעתיים של 3 צירים בעשר דקות".

מגיעים הביתה ואחרי ארוחת צהריים עם המשפחה, ממשיכה לתזמן. הכאבים חזקים, אני מתפתלת ומתרגלת נשימות, מנסה לנוח בין הצירים, שבינתיים התרחקו חזרה ל-10 דקות. לקראת ערב כבר מתזמנת בין שלושה לארבעה צירים במהלך עשר דקות, מנסה למשוך את הזמן כמה שיותר, עד אשר הכאב גובר עליי ובתשע וחצי בערב אנחנו בחזרה במיון.

ככה זה התחיל. מוניטור

ככה זה התחיל. מוניטור

בבדיקת מוניטור נצפים צירים כל 3 דקות, פתיחה של 3.5 ס"מ, ספירת דם – וקדימה לחדר לידה. מתקשרת להודיע להורים, מחליפה לכותונת ועוברת על תכנית הלידה שהכינותי מבעוד מועד עם המיילד, אבל מהר מאוד מבינה שהמשמרת בדיוק מתחלפת ומיילדת אחרת תהיה איתי. המיילדת נכנסת, פרוצדורות של הכנה ללידה, עוברים על התכנית (כמה שפחות להתערב, לא לחתוך אם אין צורך, להשתמש בשמן ועוד ועוד) מקפצת בחדר בניסיון להרגיע את הצירים, מחכה לרופא המרדים ועד שהוא מגיע מתחברת למוניטור ולעירוי.

המרדים מגיע, מזהיר אותי שלא לזוז בשום פנים ואופן בזמן החדרת המחט. נלחצת קצת (הרבה), שוברת לבעל את האצבעות בניסיון להתרכז ולא לזוז – גם לא תוך כדי ציר וגם לא טיפה. תוך כמה דקות מרגישה איך הכאב הולך ונמוג – ואני, אחרי יומיים של כאבים, סופסוף נושמת לרווחה, אח אפידורל. פוקעים את שק מי השפיר שטרם ירדו מעצמם והפתיחה הולכת וגדלה.

ההורים באים לבקר, נעים לי, מרגישה טוב, נחה. מדי פעם הצירים מתחזקים ואני מזרימה עוד אפידורל במורד עמוד השדרה. בחדר ליד (אחד מתוך ארבעה סך הכל באותו לילה) נשמע בכי ראשון – מרגש. עוברות שעות בודדות ואני מתחילה להרגיש לחץ – המיילדת בודקת ואני כמעט בפתיחה מלאה, מקבלת הנחייה שלא ללחוץ ובמקביל לא להוסיף עוד אפידורל, זה נהיה פחות נעים. כעבור פחות משעה, פתיחה מלאה, המיילדת מנחה אותי ללחוץ אם וכאשר אני מרגישה צורך – מעכשיו זה בין חמש דקות לשלוש שעות.

בעל מצד אחד, אמא מצד שני ואני מתחילה ללחוץ. הכל נראה טוב, מבטיח, רק כמה לחיצות ונהיה אחרי. המיילדת בודקת, מרגישה את הראש קרוב, אני נוגעת גם, מרגישה את השיער של צ'ופצ'יקית, היא כל כך קרובה. ממשיכה ללחוץ, אבל אין התקדמות. היא יוצאת קצת וחוזרת חזרה פנימה, שעה עוברת ועוד אחת, אני מתחילה להתעייף.

הרופא נכנס ומודיע, שאם לא תהיה התקדמות בשעה הקרובה "נצטרך להתערב", אני נלחצת, לא רוצה להגיע לניתוח – לוחצת כמו מטורפת, אבל כלום לא קורה. מתחילה להתייאש, לא מבינה איפה אני טועה. מסוחררת, כמעט מתעלפת, כלום לא זז. הרופא חוזר ובפיו הבשורה – אם עד תום שלוש השעות היא לא בחוץ, עושים וואקום ומוסיף ש"זה כרוך בסיכונים" – מוודא שאני לחוצה, למקרה שעד עכשיו לא הייתי.

שלוש שעות חולפות, הילדה (למרות כל המאמצים) מסרבת לצאת ואני כבר מטושטשת לגמרי. המיילדת מתחילה לארגן את הציוד לוואקום ונהר רופאים ומיילדות זורם לחדר וכל זכר לפרטיות שקיוויתי לה נעלם. מתחילים להתכונן ואני, בין לחיצה ללחיצה להלחצות, משננת לעצמי (ובעיקר לה) כמו מנטרה בראש "נו, קדימה תצאי החוצה! נו!!! קדימה!!!" וכלום לא משתנה. הציוד פרוש, הוואקום מוכן, אחרי שלוש שעות ועשרים דקות שנראות כמו נצח, כבר אין ברירה והם מחליטים להתערב (ולהתראות לתכנית הלידה המושקעת שהכנתי).

ניסיון ראשון – אחת.. שתיים.. (ללחוץ חזק) ו… הילדה לא יוצאת. ניסיון שני ועכשיו בכל הכוח – אחת.. שתיים.. (צורחת את נשמתי מכאב) ו… בכי מתוק מכל נשמע ברחבי החדר (יחד עם אנחת רווחה של כל הסובבים). האב המאושר זוכה לחתוך את חבל הטבור והקטנה (קצת פחות משלושה קילוגרמים של אהבה) מונחת עליי – אחח כמה אושר! ניקיון, משקל, צמידים והיא חוזרת אליי לבונדינג קצר (מאוד). כעת כשהילדה בחוץ, מבינים את שקרה, איך בדרך החוצה צ'ופצ'יקית הקטנה החליטה להסתובב ולכן "נתקעה".

אחרי הלידה האבא הטרי לוקח את הילדה לתינוקייה ואותי מוציאים מהר (מדי) מהחדר להתאוששות בחדר סמוך. סניטרית חסרת סבלנות ואמפטיה גוערת בי לעבור בכוחות עצמי למיטה הניידת ולהחליף לבדי את הכותונת המלוכלכת, על אף חוסר התחושה בפלג הגוף התחתון ועייפות כללית של אחרי לידה. לרוע המזל ולמרות בקשתנו להיות נוכחים בבדיקות הראשוניות ולא לעזוב את הילדה, סבב רופאים בתינוקייה מונע מהבעל להיות שם עבורה והוא חוזר אליי להתאוששות ומנוחה קלה אחרי לילה לבן נוסף.

עולים למחלקת היולדות. לאחר קבלה נכנסים לחדר למנוחה וממתינים לסיום סבב הרופאים בתינוקייה ולקבלת הילדה בחזרה לביות מלא. בשעות הצהריים ולאחר התפוגגות השפעת האפידורל, סופסוף עומדת על הרגליים. לאחר מקלחת מרעננת ששוטפת מעליי את הלילה שעבר, אני מתפנה לזמן איכות משפחתי ומנוחה עד להגעת המבקרים. דקות לפני זמן הביקורים (סה"כ שעתיים ביום), נכנסת אחות לחדר, מעירה את התינוקת משנתה השלווה ומחליטה ש-עכשיו בדיוק הזמן להדרכת הנקה, ובכך משאירה אותי בניסיון נואש לתמרן בין צרחות התינוקת האומללה, ניסיונות ההנקה והמבקרים שהגיעו.

המשך השהות במחלקה עוברת במהירות יחסית, בין מבקרים, למעט מאוד זמן מנוחה ובין אחיות הזויות לאוכל מזוויע של בית חולים (מזל שזכיתי בבעל מפנק). כעבור יומיים חוזרים הביתה (ממנו יצאנו רק שניים) כמשפחה – שני הורים טריים – אחת אמא, אחד אבא, תשושים והמומים וילדה אחת קטנטנה ומתוקה.

Follow

Follow this blog

Get a weekly email of all new posts.

Email address