2 כדורים לפה זריקה לישבן והביתה

"יום הולדת שמח אמא! אהה כן, אני עוברת הפלה". אני מודה, לא כך תכננתי לספר לאימי על ההריון השלישי והכל כך רצוי ומשמח שנשאתי ברחמי.


חודש קודם לכן, כשגילנו את שני הפסים על המקלון, שמחנו מאוד אבל החלטנו שבניגוד להריונות הקודמים, את דבר קיומו של זה נשמור בינתיים ביני לבינו. "נמתין לבדיקת הדופק" אמרתי לאישי, כנראה שכבר אז משהו בי ידע שהפעם זה לא יצליח.

 
הסטטיסטיקה הרווחת מספרת על אחד מכל שלושה הריונות שלא מצליח לעבור את השליש הראשון. ולי הרי יש כבר שני ילדים בריאים ושלמים בבית משני הריונות תקינים (טפו-חמסה-שום-בצל וכל זה). אך יחד עם זאת משהו בי קיווה לטוב.


את בדיקת הדופק הראשונה אצל רופא הנשים שלי קבעתי לשבוע 8 "שנהיה על הצד הבטוח". אבל גם בבוקר הבדיקה, בעוד אישי הנרגש מתכונן לפגישה עם העובר בקוצר רוח, תחושות הבטן שלי היו אופטימיות פחות. ואכן כשהמטמר פוגש את הבטן שלי, אנחנו מבינים שמשהו לא תקין. "אני רואה שק ריק, כנראה שהיה ביוץ מאוחר" הרופא אומר לי בפנים חתומות ורושם לי הפנייה לאולטרא סאונד בעוד שבוע. אני יודעת שהסיכוי לביוץ מאוחר הוא לא סביר במיוחד, אבל אולי.


יומיים לאחר מכן כשהחל הדימום, כבר ידעתי שאני בתחילתו של הסוף. זה יום ראשון בבוקר והאיש כבר יצא לעבודה, אני מתקשרת לקופת החולים. "אני חושבת שאני עוברת הפלה" אמרתי לאחות בצידו השני של הקו, עדיין לא רוצה להאמין למילים שיוצאות מפי. בלי להסס היא מפנה אותי לבית החולים הקרוב לבדיקה. נוסעת לבד ובדרך המחשבות לא נותנות לי מנוח, ובעיקרן המחשבה שלאמא יש יום הולדת היום ועוד לא התקשרתי לאחל לה מזל טוב.


אחרי נסיעה שמרגישה כמו נצח, אני מגיעה סופסוף לבית החולים, אבל ניגשת למוקד הלא נכון, שמפנה אותי לאחד אחר. מטיילת בין הקומות עד שבסופו של דבר מוצאת את היעד – מיון נשים. האחות לוקחת לי מדדים ואני מתנצלת כי בטח בגלל התיזוזים, לחץ הדם שלי גבוה. "לפי לחץ הדם שלך, נראה שנחת עד עכשיו" היא אומרת בחיוך ומצליחה להפיג מעט את המתח.


אני מועברת לבדיקת אולטרא סאונד והחיוך נעלם. שק ההריון עדיין במקום, אבל אין עובר. הרופאה מסבירה לי שכעת עומדות לפני שתי אפשרויות להפלה – תרופתית או גרידה – רק תבחרי. "רגע, אני צריכה לתת תשובה עכשיו?" אני שואלת תוך כדי שהעולם שלי קצת מתמוטט.


אני מקבלת זמן להתייעץ והטלפון הראשון שלי הוא לאיש "תגיע לפה" אני אומרת בגרון חנוק מדמעות "אני צריכה אותך". הטלפון הבא לרופא הנשים שלי, צריכה לשמוע את הקול המרגיע שלו ולבקש את עצתו, אבל הוא לא זמין. המוקדנית שומעת את המצוקה בקולי ומבטיחה שהוא יחזור אליי בהקדם.


האיש מגיע ואני מתפרקת. הטלפון הבא לאמא, שרק לשמוע את קולה כבר גורם לי להתייפח. השעות הבאות כאילו עוברות מעצמן ופתאום טלפון מהרופאים במיון "הזמן עבר, צריכים תשובות ולקבל החלטות". אבל אני שבכלל עוד לא מעכלת, בטח שעוד אין לי תשובות.


חוזרת עם האיש למיון נשים ורגע לפני כניסה לחדר הרופאים מקבלת שיחת טלפון מרופא הנשים, שעוזר לי להחליט – לבדוק שוב, אולי יש טעות ורק אם… אז… נכנסת לחדר ומבקשת בדיקת אולטרא סאונד נוספת. הרופאה מסתכלת פעם אחת, פעם שנייה… אבל כבר אין מה לראות, השק בחוץ, זה נגמר. גם שביב התקווה.


2 כדורים לפה, זריקה לישבן והביתה. הביתה עם חור בלב ובטן ריקה.

Follow

Follow this blog

Get a weekly email of all new posts.

Email address