את אמא טובה

כל עוד חלב נוטף מחיוכך כל עוד חלב נוטף מחיוכך

כל אמא (לפחות אלה שאני מכירה) צריכה מפעם לפעם בוסט לאגו. חיזוק חיובי, חיבוק, מילה טובה, לדעת שהיא עושה את עבודת הקודש, aka גידול הילדים, בצורה הכי טובה שהיא יכולה. חברה יקרה (ואמא נהדרת) שיתפה אותי היום בפוסט הבא שאני מביאה לפניכן (ולפניכם), פייר אני התרגשתי –

*מתורגם מקריאה*

לאחרונה בעת נסיעה משפחתית, עצרנו במסעדה עממית, לא מפוארת, אבל לא מזללה. תוך כדי הושבת הילדים בכיסאות (התינוק בכיסא תינוק והפעוט במושב הגבהה), ראינו בזווית העין, זוג בתא הסמוך שבוהה בנו. היה להם את מבט ההורה-חדש-צבי-בפנסים עליהם. המבט המותש, נרגש, המום שבאופן בלתי נמנע ליווה את התינוק המכורבל בזרועות הבעל. הם שאלו אותנו בן כמה התינוק שלנו, ברור שלא היה להם מושג, הרי איך הם יכולים לדמיין את הבן הפיצפון שלהם גדול ולו ביום מהרגע. הם הסתכלו עלינו כאילו אנחנו כבר הסתדרנו ופענחנו את סודות ההורות שהם עוד לא.

מאוחר יותר בארוחה לאחר שניסיונות הבקבוק, הקפצה, המוצץ הותשו, תינוקם בכה בבכי המובהק של תינוק שזה עתה נולד, הבכי שאתה שומע ומיד מבין שבזמן שמצמצת התינוק שלך גדל ממנו וכעת בכיו התחלף בקריאות קולניות יותר עם דמעות של ממש. ההורים-החדשים הביטו סביב, מבוהלים מתגובות הסביבה. שמעתי אותם מתנצלים בפני היושבים בשולחן שלידם. וכשפנו אלינו במבטים סלחניים, לפני שהאמא הוציאה הגה, מיד אמרתי, "שלא תעזו להתנצל בפנינו. הוא תינוק ושניכם עושים עבודה נפלאה איתו. אתם לא מטרידים אותנו כהוא זה". בעלי הסכים והתבדחנו על איך הילדים שלנו התנהגו למופת רק כיוון שהיו עייפים מכדי לעשות כל דבר אחר. העיניים של האמא התרככו והיא ענתה, "תודה רבה שאמרת זאת".

*****

הייתי בחודש השמיני להריון עם התינוק השני והתנצחתי עם בן השנתיים באמצע המכולת בשיא הקיץ. העמסתי את התיקים על המכונית והרמתי אותו מהעגלה אל הירך שלי. תוך כדי שאני מכניסה אותו פנימה, ניגשה אליי אישה והניחה את ידה על כתפי. הייתי די מבוהלת ואני זוכרת שחשבתי לעצמי "בבקשה אל תנסי למכור לי משהו, גברת. את לא רואה שהידיים שלי מלאות?". אני בטוחה שמהמבט שנתתי לה באותו רגע היא יכלה להבין את מחשבותיי, אבל בקול רגוע היא אמרה לי "אני צופה בך עם הבן שלך. אני זוכרת שהייתי במצב בו את נמצאת וכמה קשה אפילו טיול פשוט למכולת יכול להיות. את אמא טובה ואת עושה עבודה יפה עם הילד שלך. מזל טוב על ההיריון, אני מאחלת לך את הטוב ביותר".

אני הייתי המומה. ממש רציתי לבכות ולחבק אותה, אבל בקושי הצלחתי למלמל תודה תוך שהבטתי בה מתרחקת משם. זה לא היה יום קשה במיוחד, או מקרה מיוחד, אבל זה שמישהו, זר מוחלט, אומר לי שאני אמא טובה, היה כל מה שלא ידעתי שאני צריכה כאן ועכשיו.

למה שלא נחמיא אחד לשני לעתים קרובות יותר? למה זה כל כך מביך כאשר מישהו עושה זאת? למה זה כל כך קשה לקבל משוב חיובי? בתקופה שבה "הורות" היא שם עצם המונע על ידי ביקורת ומלחמת אמהות, למה אנחנו לא יכולים לשים לב ולהרים אחד את השני?

אני רואה חברות שלי, שהן אמהות נהדרות כל הזמן. לכבוד הוא לי להיות חברה שלהן, כי בתקופות של חולשה אני יכולה לתעל את המילים ואת כוחן. יש לי חברה אחת שמעולם לא שמעתי אותה מרימה את הקול או מאבדת את סבלנותה. אני מעריצה אותה על זה, ובכל זאת, מעולם לא אמרתי לה.

חברה אחרת מגדלת תאומה דעתנית ובעלת רצונות, שהאינטרסים והשאיפות שלה לא יכולים להיות רחוקים יותר ממנה, ובכל זאת היא מחבקת את כל זה עם חן ויופי כזה. היא אמא כל כך טובה, שאני רוצה לגדול ולהיות כמוה יום אחד .

אני יודעת שיותר ממה שאני רוצה להיות עשירה, או רזה, או מצליחה, או אופנתית, אני רוצה להיות אמא טובה. אני רוצה לעשות את הדבר הנכון ביותר עבור ילדיי, מהדרך בה אני אורזת להם את ארוחת הצהריים ועד לדרך בה אני עונה על השאלות שלהם על אלוהים. אני לא רוצה להיות מושלמת, אני רוצה להיות טובה מספיק. כל אמא שאני מכירה, עובדת, עקרת בית, עובדת מהבית, אמא לילד אחד או לארבעה ילדים – כולנו רוצות את אותו הדבר.

אז כשאני רואה אמא שאוהבת את הילדים שלה מבעד לדמעות שלהם, תמיד נתתי חיוך מבין של "הייתי שם", אבל עכשיו כבר התחלתי להגיד בקול רם: "את אמא טובה". היא כמעט תמיד תסתכל על הקרקע נבוכה ומיד לאחר מכן תחייך. כשאני רואה את החברות שלי מפרסמות תמונה של עוגת יום ההולדת שהן עבדו בפרך במשך כל הלילה עבור הילד שלהן אני רושמת תגובה, "את אמא טובה".

זה לא על מה שאנחנו עושים: האכלה מבקבוק, הנקה, אפיית עוגה, או קנייה של אחת בסופר – זה שכל הדברים האלה נעשים באהבה ומתוך כוונה טובה. איך שאנחנו אוהבים ומטפלים בילדים שלנו הוא עניין אינדיבידואלי, אבל הדרכים דומות יותר מאשר אנחנו חושבים. אם אנו כהורים נבלה פחות זמן בלהיות ביקורתיים ויותר זמן בלהרים אחד את השני, המסע יהיה קצת יותר קל על כולנו.

*****

אתמול, בן ה-3 שלי חטף התקף זעם כשיצאנו מאזור המשחקים. בשלווה אמרתי לו "בוא לא נתרגש, אם ניקח נשימה עמוקה ביחד, אני חושבת שיהיה בסדר". באופן פעיל בחרתי להיות רגועה ולעזור לו להתמודד עם הרגשות שלו, יכולתי בקלות למשוך אותו דרך הדלת ולומר לו להפסיק עם זה מיד. ביום אחר, עם פחות שינה ופחות סבלנות, כנראה שהייתי עושה בדיוק את זה. אבל הוא לקח נשימה עמוקה יחד איתי ושנינו היינו רגועים.

גברת שהחזיקה את הדלת עבור שלושת ילדיה החזיקה אותה גם עבורי פנתה אליי ואמרה לי "בראבו, אמא. כל הכבוד".

כולנו זקוקים למעודדים לפעמים. אני מזמינה אותך להיות כזה.

*****

לפוסט המקורי לחצו כאן

Follow

Follow this blog

Get a weekly email of all new posts.

Email address